זה הרצון  היוזם למרות המכשולים המשתקים אותו . זו התקווה המאירה על החיים גם שאפסו הסיבות לתקווה, וזו הסבלנות המקבלת על עצמה את מה שעשוי להורגה."( מתוך המאמר " הבהיר והאפל" משנת 1961) 
הרוח , כמו השמן שנמצא בפח הקטן, אינה מתחשבת במשאבים הדלים העומדים לרשותה. הרוח נושבת מעבר למה שמשאבי הגוף והחומר מאפשרים.

באמצעות הכוח הרוחני הזה, מספרת לנו המסורת היהודית, ניצחו המכבים המעטים את היוונים החזקים. כוח רוחני מול אלה הסוגדים לחומר, לחיצוניות ולטיפוח הגוף.אפילו כד שמן קטן, הספיק להאיר את המנורה במשך שמונה ימים.

מדוע איננו חוגגים ניצחונות נוספים או ניסים אחרים שמופיעים בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית? האם מדובר רק במסורת או בזיכרון של אירוע היסטורי?  התשובה טמונה במשמעות הפנימית של החג.
חכמינו ז"ל, שקבעו את מועד חנוכה לדורות, חשבו כי לא במקרה ניצחון המכבים וגילוי כד השמן התרחשו בכ"ה בכסלו,זמן מיוחד במעגל השנה.( על פי ספר החשמונאים) הם הבינו כי בכל שנה במועד זה ,יש לנו אפשרות והזדמנות להתחבר ולמשוך לחיינו את כוח הניסים, כוח הניצחון של הרוח על החומר, של הבלתי הגיוני על ההגיוני , הניצחון של הפנימי –רוחני על החיצוני-גשמי.
הכניסה לתוך החורף ועימה האיכות המיוחדת של התכנסות האדם פנימה אל תוך עצמו,יכולה להביא אותו למצב של התרוממות.
"נס" הוא מלשון התנוססות, הרמה,מצב חדש שמורם מעל המצב הישן.ברגע שאדם מצליח לנוס ולברוח מן ההרגלים הרעים שלו,מן השעבוד ל"שלטון היווני" הפנימי, אז הוא יכול לעשות נס ולעבור למצב חדש טוב יותר מהישן.

המילה "חנוכה" פירושה ,טקס חניכה של מקום חדש על ידי טיהור וניקיון המצב הישן.
יש לו לאדם אפשרות שיקרה לו נס, כאשר הוא מוכן לנוס  ולעשות מעשים. מי שמחכה לנס מן השמים ללא שינוי חשיבה מצדו וללא עשיה מתאימה- ימשיך כנראה לחכות.

אור החנוכייה מדליק גם את נס הזיכרון הציבורי ומחבר אותו לנס הפרטי. תזכורת לנס הפנימי שאני מסוגל לחולל בעצמי. זאת האפשרות להתחבר להיבט הרוחני שבתוכי, כמו שינוי החשיבה, היציאה מן הנוחות, העשייה והלחימה הבלתי הגיונית. באמצעות הדלקת הנרות הפיזיים יש לו לאדם אפשרות להתכוון ולהוריד לחייו אור רוחני מטאפיזי.
בניגוד להדלקת נרות שבת המאפשרת חיבור למסגרת רוחנית נעלָה ולעלייה במדרגות הקדושה, הרי הדלקת נרות חנוכה מאפשרת להוריד אלינו את האור הרוחני.
זמן הדלקת הנרות הוא משקיעת החמה, כאשר מתחילה חשיכה. הרעיון הפנימי הוא להדליק ולהאיר את החושך הרוחני.אבל לא רק לעצמי. כאשר אנו ממקמים את החנוכייה בפתח הבית או על אדן החלון אנו מאירים גם את החוץ. המצווה היא להניח אותם במקום שהבית פתוח בו אל הרחוב , במקום שחיי הבית נושקים לחיי הציבור. הנרות האלה אינם מאירים רק למשפחה, הם מביאים מסר לכל. הם אינם מזמינים רק אל האינטימיות, הם מפרסמים נס.

גם בעניין זה השקפתו של "עמנואל לוינס" מרתקת. בדברו על מיקומם המיוחד של נרות החנוכה,הוא מייחס לחג משמעות לא שגרתית . בניגוד לתפיסה הרווחת,שלפיה חנוכה הוא החג הלאומי בחגי היהודים,הוא גורס שלחג יש משמעות אוניוורסלית. השאיפה הלאומית של עם ישראל לתרבות ולמדינה משלו,עם אוטונומיה רוחנית שלו,אינם הופכים את היהדות לעניין משפחתי. בעיני לווינס, המיקום המיוחד של נרות החנוכה, על אדני החלונות של בתינו, מקום שבו הפרטי נפתח אל הציבורי – מסמל את ייעודה הייחודי של היהדות, את מעמדה החריג בעולם המודרני.(מתוך הבהיר והאפל)

המימד האוניוורסלי הזה, במסר של הנרות,מסר שפונה "אל כולם" , האם אין בו סכנה שהתנועה הזאת לעבר החוץ תתבצע על חשבון כל מה שיוצר את סגוליותו של העם היהודי ומעניק לו את מעמדו החריג,? " עם לבדד ישכון". האם אפשר להתעלם מהייחוד שנושא עם ישראל כבר מראשיתו?

כיצד אם כן מממשים את הפרדוקס הזה?
התשובה פשוטה. מקפידים שלא לשכוח גם את האפל, את פח השמן הטהור העומד בבסיסו של נס החנוכה, שבמשך זמן רב היה חבוי באפלה, נידח ונשכח.ניצחון המכבים הושג,לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח. עוצמת הרוח המתנגדת בעקשנות לכל הניסיונות- גם הלא מכוונים- למוסס את הייחוד בתוך האוניוורסליות של אנושות שוחרת אחווה.

החכמה העתיקה הזאת,חכמה מעורפלת שלא זכתה להכרה,חכמה ששוקעה בספרים כתובים באותיות עבריות ונשתמרה באפלת הדיכוי והגלות- החכמה הזאת היא המקור החי שממנו שואבים אורות הניצחון של חנוכה את זוהרם.