עלי שקד
דברים בזכות המאבק או – דרקון בצבעי פסטל (והחרב המתהפכת)

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני יושב וכותב על צדו השני של דף ציור שפינותיו מעוגלות והוא צבוע צבעים בהירים ועליזים. בחוץ מכה רוח ברעפים ובפנים צללים ארוכים נמשכים מן הקירות ומושכים אותי להיבלע בהם. משהו מדויק מאד ועלום מאד עולה ומפתה מפינות הבית אבל אני כה עייף, לא נכון לי להישאר כה מאוחר ולהתפתות כך אבל העייפות מסירה מעלי את מסיכות היום יום עד שנדמה שכבר נרדמתי ואני רואה את הדברים בבהירות השמורה רק לחלום.

 

(לחץ לכתבה המלאה)

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני יושב וכותב על צדו השני של דף ציור שפינותיו מעוגלות והוא צבוע צבעים בהירים ועליזים. בחוץ מכה רוח ברעפים ובפנים צללים ארוכים נמשכים מן הקירות ומושכים אותי להיבלע בהם. משהו מדויק מאד ועלום מאד עולה ומפתה מפינות הבית אבל אני כה עייף, לא נכון לי להישאר כה מאוחר ולהתפתות כך אבל העייפות מסירה מעלי את מסיכות היום יום עד שנדמה שכבר נרדמתי ואני רואה את הדברים בבהירות השמורה רק לחלום.

 

בחוץ אפשר כבר לראות קווי אור מרומזים. אני מתרומם ומתנהל בכבדות משולחן האוכל אל השירותים, מפלח את השקט בזהירות כדי שלא להעיר את הילדות. באמצע הדרך אני נתקל במכסה הפח וזה משמיע צליל ארוך כמו גונג במקדש בודהיסטי. בחזרה אני עוצר להביט בפניהן של הילדות הישנות. עוד שעתיים הן יתעוררו ויצאו לגן ולבית הספר ואני אהיה עייף מכדי לנהוג אותן לשם.

 

שתי הילדות לובשות את פני המלאך שלהן ונושמות בקצב איטי וקבוע, אני מניח לרגע את ראשי על השטיח ומגלה גן עדן של צבעים כהים מאחורי העפעפיים. מיד אחר כך אני מתעורר. הקטנה מתיישבת על פני שוב ושוב ומתפקעת מצחוק, הכל סביב מוצף אור. עיניי דומעות ואני מתרומם בחיוך לאה. בוקר.

 

בכניסה לגן הילדים שקט כאילו המקום נטוש, לא פעם אני חושש שטעיתי ובאתי ביום של חופשה, על השטיח כמה ילדים משחקים בצעצועי עץ וגננת יושבת ומביטה בהם, סביב סביב מציצות בי פיות עשויות צמר ואני מתעקש לחפש בינהן מכשפה או שד, משהו או מישהו שאפשר להאבק בו. לא כלום, רק פיות ופינות מעוגלות בכל מקום. לרגע אני נאחז בחשכה ומדמיין טרול מרובה ראשים באחת הפינות אבל זו רק ערמת בדים צבעוניים שהתחזתה.

 

הכל נעים כל כך ומנוגד כל כך לבחוץ עד שנדמה לי שנקלעתי לגן עדן אמיתי ואני מייד מחפש את היציאה. כל הדברים נמצאים בדיוק במקומם. זה עושה לי סחרחורת בלתי נסבלת ואני מתחיל לחשוש שאני עצמי הוא הדרקון וכדאי שאצא מכאן לפני שאחת הפיות תהפוך אותי לבובת צמר נטולת עיניים. על קצות האצבעות אני חומק החוצה.

 

מסונוור באור השמש אני מברך על המזל הטוב שמכריח אותי, מאז פילסתי את דרכי בתעלת הלידה, לצאת ולהיאבק. להיתקל בפינות החדות של העולם ולהצטלק ולשייף ולהרחיב את המקום שבו אני מסתיים וממנו מתחיל העולם, בכל יום למות בכדי לחיות עוד יום ולגלות פיסה ועוד פיסה מן החידה.

טופס פניה

Tivonet