השבוע התקיים בבית ספרנו בצהרי יום חול רגיל קונצרט לירה לנגנים צעירים (א'-ג'). התכנסנו באחת הכיתות חבורה של ילדים נרגשים והוריהם הגאים. ראשונים נגנו ילדי כיתה א'. צלילי הלירה הקסומים מילאו את חלל האוויר והמוסיקה, אח המוסיקה הנהדרת, נגעה בלבבות כשהיא משרה שקט ומעניקה מרחב הרמוני להתרחשות, להוויה. כוחם המרפא של הצלילים הפך את העולם לזוהר יותר והעניק רגעי צלילות ושלווה מדוייקים בחד פעמיותם.
אז זהו שלא.

שום דבר מהקסם הזה לא התחולל ודבר לא מילא את חלל הכיתה למעט רעשים שהפיקו תינוקות ופעוטות שהגיעו עם הוריהם כדי לקחת חלק ברגע תרבותי וחינוכי מעצב בחייהם של אחיהם ואחיותיהם הבוגרים יותר. אני סקרנית לדעת מה חשבה האמא שאפשרה לילדתה הקטנה לרשרש בשקית נייר באופן שצלילי הרשרוש גברו על צלילי הנגינה. ייתכן, אני צובטת את עצמי, שפשוט לא היה לה זמן למצוא שמרטפית? או ההורים שנכנסו ויצאו במהלך הנגינה או.... הבנתם את הרעיון.

מה שהתרחש בכיתה היה פשוט לא מכובד ולא מכבד את הילדים המנגנים, את ההורים האחרים, את יובל המורה.
הילדים ניגנו, ובואו נודה על האמת, קשה למצוא עונג מוסיקלי רב בהאזנה לניסיונות ראשונים אלו. אבל זה כלל אינו ממין העניין. חובתנו כמאזינים לאפשר את הרגעים האלו ולהעניק להם את מלוא תשומת ליבנו. אני מאמינה בלב שלם שאין כאן 'לרבע' או ל'חצאין': או שאנחנו שם או שלא. מהרגע שבחרנו לבוא ולהאזין לילדים עלינו להבטיח שיתקיימו כל התנאים שבהם ילדינו יוכלו להתרכז בנגינה ולזכות בהקשבה אמיתית. אחרת לא נוכל לגדל אותם כשהם מסוגלים לחוש בקסמה של המוסיקה או הצגת התיאטרון שהם רואים, וחבל.
על התחשבות באחרים ועל דוגמא אישית אני כבר ממש לא רוצה לכתוב. רבים וטובים עשו את זה לפני.