השנה נפתחה בתקופת תורה. תקופה זו מפגישה את הילדים עם התמונות הגדולות של שבעת ימי הבריאה,אשר בשיאם בריאת האדם. אז באו סיפור אדם וחווה, האכילה מפרי עץ הדעת והגירוש מגן -עדן אל האדמה. מסורת היא בבית ספר שקד, שימיה כימיו של בית הספר, שכיתות ג' מעלות לקראת חנוכה את הצגת "בראשית",שבמרכזה סיפור גן העדן והגירוש, והיא מסתיימת בהדלקת המאורות של חג החנוכה.
אחד הדברים שעוברים כחוט השני לאורך שנה זו, החופפת פחות או יותר לשנת גיל 9 אצל התלמידים, הוא ההתנסות בתהליכי הגידול והעיבוד של חומרים שונים מן הטבע. יש בהם כמובן חומרי מזון, כגון החיטה אותה מלווים למן החריש והזריעה עד לטחינה ולאפייה (ויש הממשיכים עד לאכילה), פירות שמהם הילדים מכינים ריבה, ירקות לכיבוש, חלב שממנו הילדים מכינים גבינה ולבנה, אך גם מקומם של חומרי גלם אחרים לא נפקד, כגון הצמר, שאותו הילדים לומדים להפוך ללבד, ואי אפשר לשכוח את פרי עץ הזית.
הזית ופריו מציגים למול עינינו את אחת מאותן תמונות מופלאות ורבות פנים, שמאפשרות לילד לומר בליבו: מופלאה היא הבריאה, וטוב להיות על פני האדמה. לעץ גזע אפור, והפרטים הזקנים נמצאיםשם כבר מאות ואלפי שנים, כמעט כסלעים.אך גזעם המפותל, הנבוב והמצולק עודנו מוציא זמורותרעננות המעלות עלים ופירות.בשל ניגוד חי זה מהווה הזית חלק בלתי נפרד מהנוף של ארץ ישראל ומהאתוס של העמים החיים בה בהווה כבעבר, סמל להיאחזות באדמה ולהמשכיות. עץ הזית מניב שפע של פירות קטנים ומרים, שאי אפשר לקטפם ולאכלם כמות שהם. אך לא ניתן כמעט לדמיין ארוחה ים-תיכונית ללא הזיתים עזי הטעם ובוודאי שלא בלי שמן הזית הטעים והבריא כל כך.
שמן זה הוא גם בעל איכויות מרפא, ומשתמשים בו למשחות ושמנים ברפואה ובקוסמטיקה. את ראשי המלכים בימי קדם משחו בשמן זך, כביטוי לחסד האל השורה עליהם. וכמובן, השמן שימש למאור, ובמנורה שבמקדש בירושלים דלקו שבעה נרות שבהם נוצק שמן זית זך וטהור.
סיפור חג החנוכה מספר לנו על חילול בית המקדש וטימוא כלי השמן על ידי היוונים (הסלווקים), וכיצד, לאחר שחרור בית המקדש, נמצא בקרן זווית פך קטן אחד של שמן טהור ובלתי מחולל. נס התחולל, והשמן שבכד הקטן הספיק לשם הדלקת המנורה למשך שמונה ימים תמימים. כאשר לבסוף נאספים האנשים בלב החורף בהיכל ה', האור אשר עולה מן המנורה הוא פריו של תהליך ארוך ומפרך של טיהור וזיקוק. בספירה האנושית מדובר במציאת אותו ניצוץ בלתי מנוצח בעם ובאדם – "מי לה' אלי!", ושל מציאת השארית הטהורה והבלתי מוכתמת בדמות השמן שבפך הקטן, שנמצאה ראויה לחדש את האור המקודש.
בתהליך הפקת השמן מן הזיתים זוכים תלמידי כיתות ג' לראות ולחוות, שלב אחר שלב, את התהליך המופלא של טיהור וזיקוק, שמתחיל במסיק הזיתים מן העצים, ומסתיים בשמן הזהוב הממלא את הצנצנות והבקבוקים בכיתה.
יצאנו ביום חם של סתיו אל כרם הזיתים. העצים, זקנים וצעירים, עמדו נטועים בקרקע, יונקים את אור השמש ואוצרים אותו בפירותיהם הקטנים. התנפלנו על הענפים, חלבנו אותם באצבעותינו, סרקנו במגרפות צעצוע, חבטנו במקלות, ניערנו, והזיתים נשרו כגשם על היריעות שנפרשו מבעוד מועד. מיינו את הזיתים והפרדנו מן העלים והפסולת, ומילאנו שקים בפרי היקר.
כמה ימים לאחר מכן נסענו לבית הבד בעמק השלום, שם פגשנו את כל הכלים המסורתיים ששימשו בעבר לעצירת שמן זית: סובבנו את אבן הממל שבמפרכה, וכתשנו בעזרתה את הזיתים לעיסה, שאותה העברנו לעקאלים קלועים מחבל. סידרנו ערימה של עקאלים עגולים שכאלה, וביניהם שכבות של עיסת זיתים, בתוך המעצרה, שהיא מעין מלחצה המבוססת על בורג גדול. הילדים סובבו גלגל ברזל, וכך לחצו את העקאלים וסחטו מתוכם את הנוזלים האצורים בזיתים. מילאנו בקבוקים במוהל הכהה, והבאנו אל הכיתה. לאחר כמה ימים, החלה להתגלות בחלקם העליון של הבקבוקים שכבה זהובה וצלולה. אין לתאר את השמחה שעורר המראה הזה בכל מי שזכה לראותו.
ובכל המסע הזה של הזיתים, מאדמת הטרשים של הגליל אל שלהבת האור בנר החג, עמד ברקע נס גדול, נס שילדי כיתה ג' טועמים ונושמים אותו: הנס של העבודה, של עמל הכפיים האנושי, המעלה אור מאופל.