צוות הגן מעורב גם הוא: בכל קבוצה עובדים גנן או גננת דובריעברית וגננת דוברת ערבית. בנוסף עובדות בגן שתי בנות שירות ערביות – אחת בכל קבוצת גיל.

הרבה עברנו בארבע שנות הפעילות של הגן, למדנו והחכמנו במידה לא מבוטלת. גילינו כי אפשר ללמוד ביחד, ויתכן שפירוש הדבר הוא כי אפשר לחיות ביחד. גילינו כי משתלם להעז ולחצות את הגבולות שאנו עצמנו מציבים בפני עצמנו, במודע או שלא במודע. גילינו שהאפשרי והבלתי אפשרי אינם אלא השלכות שלנו על המציאות. גילינו עד מה מפרות הן השאלות, אם יש לנו די אומץ כדי לבחון אותן בכנות וביסודיות. התחבטנו, ועודנו מתחבטים בשאלות רבות וקשות: כיצד מספרים סיפור בחברה דוברת שתי שפות? באיזו שפה על הגננים לדבר בסיטואציות שונות? האם ואיך עלינו לעזור לילדים לגשר על פערי השפה והתרבות כדי שיוכלו לתקשר? האם עלינו לעזור לילדים להבין את שפת האחר? לדבר בה? בפסקאות הבאות אשתף אתכם באחד הנושאים המעסיקים אותנו בגן מהבחינה הפדגוגית: שאלת החגים.

 

דמיינו קוביית עץ עטופה בד שחור המונחת באמצע הגןוקשורה בסרט זהב, רוחבה ואורכה 70 ס"מ, גובהה – 90 ס"מ.זהו דגם של אבן הכעבה הקדושה אשר בעיר מכה שבערב הסעודית. סביבה נרות טמונים בחול הארוז בשקיות נייר או בצנצנות זכוכית נאות. הילדים עטופים בדים לבנים דמויי גלביות נכנסים בשקט לחדר וסובבים סביב הכעבה כשהם שרים חרש בערבית. בנות ובנים, ערבים ויהודים כאחד. בשקט ובהקשבה לגננת, המנהלת את הטקס, הם מדליקים בזה אחר זה את הנרות ונשארים להתבונן באור כשהם במעגל סביבו.

 

כך, למשל, חגגנו את עידאל אדחא בגננו. עידאל אדחא הוא חג הקורבן, והוא נחוג משך ארבעה ימים בסופה של העלייה לרגל למכה – החאג'. אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. שחיטת הקורבן במנא, שליד מכה, אינה מענייננו בגן, ואת הצדקה המיוצגת במתן שני שלישים מהקורבן לנזקקים ייצגנו אנו בשיר האומר כך: " מין פרחנא ראח נטיר, ונע'ני זיי אל עסאפיר, חתא ולא מרא ננשא, נעטוף אלפקיר ". ובתרגום חפשי: נקפוץ מרוב שמחה ונשיר כציפורים, אך לעולם לא נשכח לדאוג לעניים.הצדאקה (צדקה) מהווה עוד אחת מחמש המצוות היסודיות באסלאם.

 

עד כאן תיאור האירוע ומעט הסברים, ומה עם הילדים? למראית העין זהו חג אסתטי, עם הקשבה לשקט, עם עדינות, עם תכנים מתאימים לגיל הילד, עם חיבור לאמונתנו העמוקה ולמסורת אותנטית, ועם שירים מתאימים – חג משובח. נצא מנקודת הנחה שלילדים הערבים זה חג איכותי ביותר - אך מה עובר על הילדים היהודים ברגעים אלה? ומה בהקבלה עובר על הילדים הערבים בחגיגות חנוכה או שבועות?

 

האם נחרט בילד הטקס היפה וניתן לו מזון לנפש, תוך החדרת הערכים הנלווים של קבלת האחר והקשבה לו, חיזוק יסודות וערכים אוניברסליים ומתן כלים לאדם טוב יותר בעתיד – כפי שאני מאמין, או שאולי הוא מקבל סלט נוראי של תרבויות וזהויות שיספק לו בסיס טוב לאינספור תסביכים כאדם בוגר?

 

התשובה לדעתי טמונה בהתייחסותו של המבוגר המלווה את המתרחש; הגנן המלווה מקרוב, וההורה הצופה בהתרחשות, ומלווה את כלל התהליכים במידה רבה או פחותה של מודעות. אז מה עובר על המבוגר המלווה, הצופה במתרחש? אם אין בו במבוגר כל פחד, והוא מוביל את הדברים ללא כל ספק – מובן שכך יחווה זאת גם הילד, והרווח הוא נקי.

 

יתכן גם שבמקרים מסוימים, יחוש המבוגר פחד קמאי כלשהו, ואז תהיה הזדמנות לנשום עמוק ולהיזכר מדוע בחרנו מלכתחילה בחינוך משותף, ומה אנו משיגים בהתגברות זו על פחדינו. אישית חוויתי זאת, ובכיתי מעצמת הקטרזיס. הבנתי שברגע זה ממש שחררתי מנפשי מצבור קטלני של אנרגיה שלילית, ויתכן שחסכתי שנאה ואכזריות רבים מעצמי והעולם. והרי זהו עצם העניין.

אבל, אם אין הפחד משתחרר אלא רק מוסיף וגובר, ומתקשח, והופך אט-אט לגושים של שנאה ואכזריות – אז, כך אני מאמין, פספסתי שיעור גדול. אלא שלצערי הפחד אכן מוסיף ןגובר, אכן מתקשח, באינספור הזדמנויות יומיומיות: כשאנו מאזינים לחדשות, או שומעים סיפורים יד שנייה, שלישית ורביעית על הזר, האחר, השונה.

בגן המשותף, יש הזדמנות לטפל בפחדים ולשנות את המציאות.

אז איך בוחרים חגים בגן עין בוסתן? כל איש חינוך עם מעט ניסיון ער לעובדה שלוח השנה העברי מלא חגים ומועדים. כל כך מלא עד שקשה לעיתים למצוא כמה שבועות נטולי חופשות וחגים, כדי שאפשר יהיה למצוא ולטפח שיגרה. אחרי הכל אחד הכוחות החזקים שחינוך ולדורף מודע להם ועובד איתם הוא המחזוריות: סדר יום קבוע, סדר שבועי קבוע, אירועים חודשיים ומחזור של פעילות שנתית.

 

השגרה השבועית נפגעת כשכמות החגים והמועדים עוברת גבול מסוים. מובן שאם נוסיף על החגים היהודיים את החגים המוסלמים נמצא עצמנו חוגגים כל הזמן, ומרוב עצים – יעלם היער. לכן מחויבים היינו לצעד אמיץ - סינון. יום העצמאות, למשל, קשה מאוד בעצם מהותו לתפיסתם של ילדי הגן. מה לילד גן ולעצמאות?

בשנים בהן עידאל אדחא הגיע בסמוך לחנוכה, חגגנואת "חג האור" בגן. שרנו שירים בשתי השפות, והמוטיב החוזר בהם היה האור. יש ואנו חוגגים בספירלה של נרות, בהשפעת הוולדורף האירופאי, ויש ואנו יוצאים למצעד למפיונים, בו אנחנו דופקים על דלתות השכנים ומחלקים מתנות חג, בהשפעת המסורת המוסלמית של קריאה והזמנה לתפילה. תמיד אנו מחפשים את המכנה המשותף האוניברסלי, משתדלים לטשטש ככל יכולתנו את הנרטיב הלוחמני. למצוא את הדרך האידאלית להאדרת איכויות של הקשבה ליופי ולטבע. הקשבה זו כמוה כזרע ליכולתו של האדם הבוגר לתפילה ולמדיטציה.

 

כשחשבנו מהם החגים אליהם נרצה להזמין את ההורים – החלטנו לבחור חג מוסלמי אחד וחג יהודי אחד. השנה חגגנו את עיד אל פיטר, חג שבירת צום הרמדאן, בסעודה המסורתית שנערכה בגן. בבוא הזמן נחגוג עם ההורים גם את ט"ו בשבט, ודאי בנטיעות. חגים אחרים: עיד אל אדחא, חנוכה, עיד מילד א-נבי, פסח, יום האם (יום חשוב בחברה הערבית) ושבועות, יצוינו בגן באופן צנוע יותר.

 

ומה באשר לזהותו של הילד? האםיש סכנה שילד יפתח מספר זהויות? זהות מבולבלת? אולי ריבוי התרבויות אינו משרת אותו כלל? תשובתי מתחזקת מתוך הנסיון משנה לשנה: זהות יש אחת, וכמוהככוס המתמלאת במה שניצוק לתוכה. אם הילד חי חלילה בדלות רוחנית ותרבותית – כזו תהיה זהותו. ואם הוא חי בעושר רב של שפות, תרבויות וסגנונות חיים – כזו תהיה זהותו. אם הוריו יובילו חייהם בבטחה ובאומץ דרך האתגרים העומדים בפניהם – סביר שאלה הם האיכויות שימלאו את כוס זהותו, ואם בלבול והתכחשות הן לחם חוקו, או גרוע מכך – פחד וכעס לא מטופלים, יוצבו לפניו אתגרים גדולים מאוד בחייו הבוגרים, כי כל אלה נכנסים לנפשו, וממלאים את כוס זהותו. ויכולה הכוס להיות חדגונית או ססגונית ומגוונת כקוקטייל משובח, זהות ברורה או מבולבלת, לאומית (או אף לאומנית) או קוסמו-פוליטית – הכל לפי טיב החומרים שנוצקו לתוכה. וריבוי זהויות? – זו מחלת נפש נדירה ביותר השייכת לתחום הסכיזופרניה, ואיני יודע מספיק כדי לדבר אודותיה (וגם אין זה מענייננו כאן) אך אין לי שום ספק שגן משותף אינו קשור לעניין.

 

ולפני סיום אוסיף דבר על השיעור שקיבלתי אניב בואיל פגוש את התרבות האחרת. ובכן מתוך רצון לשוויון ולהקשבה חשבתי שנכון לבחון את החגים המוסלמים כמו את אלו היהודיים – שהרי היהדות כפי שאני חי אותה מושתתת על מחזור החגים השנתי, ומובן היה לי מאליו שכל תרבות מבטאת עצמה בחגיה. אך להפתעתי (ולקח לי זמן להבין זאת) – כלל אין זה הכרח שחגים יהוו אבן יסוד של תרבות. והנה, החגים באיסלם מעטים בהרבה, וכלל אינם נספרים בין חמשת המצוות היסודיות, אשר שתיים מהן כבר פגשנו: הצדקה והחג'. השלוש הנוספות הן התפילה, הצום והשבועה (השהדה).

 

והחגים? – כבודם במקומם מונח, אך אינם מהווים את היסודות של התרבות האיסלמית. זהו שיעור טוב מבחינתי, ששמחתי לקבל: הקשבה ופתיחות לאחר אינם עניין של מה בכך, אך כשיש פתיחות קשובה באמת יתכן שישמעו צלילים באמת לא צפויים – טובים? רעים? יפים? כעורים? – אחרים.

 

ועוד לא סיפרתי לכםעל קבלת ג'ומעה-שבת הנערכת בגננו בסוף יום חמישי - חג שבועי קטן ומרגש, וטרם דיברנו על תקוות ותכניות לעתיד, ולא עסקנו בהתנהלות יומיומית בשתי שפות, ובטח שלא נגענו בשאלת החזון: לאן היינו רוצים להגיע בעתיד הפחות נראה לעין, אך נראה ללב? אינשאללה בפעמים הבאות.

אז בואו לבקר בגן! התקשרו: 04-9930406 במשך היום (מוטב אחרי השעה 13:00). השאירו הודעה ונחזור אליכם. אילליקה!