צהריים חורפיים בצ'פאטי. בחנות המוזיקה שליד מישהו בוחן גיטרה חדשה, הצלילים מתערבבים עם מנגינה הודית נעימה, זרזוף גשם קל מבחוץ וקולות מתבעבעים מתוך סיר שעועית מנומרת. בסיר שליד נחות להן בתמימות שעועיות אדומות, שרק מתחילות את הדרך הארוכה אל הרכות, ועדיין לא יודעות מה מצפה להן. המנומרות עושות סלטות מטורפות, הטבח קוצץ כוסברה, הדאל מזהיב, הריח הירוק ממלא את המטבח, ואז בפלאץ'פלאץ' מגרה מתערבבת הכוסברה בתוך הצהוב-צהוב הזה ואני מתחילה להצטער שלא אכלתי משהו לפני שבאתי. במקביל לכל הסחות הדעת האלה אני מנסה לשלוף מעודי מתכון.
"משהו חורפי, שאף אחד לא יודע להכין אבל אפשר להכין לבד בבית", זאת ההגדרה שבאתי איתה, מה שפוסל מיד את הכופתא בה חשקתי, כי "זה טרוף להכין את זה בבית", הוא מסביר ונותן לי עוד רגע להתערבל לתוך הדאל. "אולי משהו עם פירות יבשים", אני שולפת קלף שהחבאתי בשרוול, והוא בתגובה שולף את הקלף המנצח: ערמת כיפות חומות רוטטות, ששמן הפשוט: 'מעדן סולת בחרובים' לא מרמז אפילו על מורכבות טעמן, על נימוחותן ועל כמה שפשוט להכין אותן.
בינתיים מזיזה רוח קלה את העננים השחורים, הגשם מפנה מקומו לרגע לשמי תכלת, רגע ארוך מספיק כדי לשבת בחוץ לכוס תה לימון עם ג'ינג'ר ודבש, לכלות את גבעת הסולת המתוקה ולרשום את המתכון:
מעדן סולת בחרובים:
2 כוסות סולת
200 גר' חמאה
1 כוס סוכר
2 כוסות מים
1 כפית תמצית וניל
2 כפיות אבקת חרובים.
מבשלים את המים, הסוכר והווניל עד שהסוכר נמס, מוסיפים את החמאה, הסולת ואבקת החרובים ומבשלים תוך בחישה על אש קטנה דקות ספורות, עד שהדייסה מסמיכה. (ניתן לערבב פנימה שקדים קצוצים או טחונים, אגוזים, צימוקים, תמרים, שזיפים מיובשים חתוכים, או כל מה שבא לכם). מצננים לפושר עד שניתן לגעת עם הידיים.
בוחרים קערית קטנה ונחמדה שתשמש כתבנית, פורסים בתוכה ניילון נצמד, ממלאים בדייסה, דוחסים, משטחים את הקרקעית, הופכים ומותחים את הניילון עם שתי הידיים, כך שהכיפה תיפרד מתבניתה. חוזרים על הפעולה שוב ושוב עד שהעיסה נגמרת.
מאפסנים בכלי סגור במקרר, עד שבועיים. מגישים חמים או קר, בכל מקרה אלו גבעות טעימות להפליא.
בצ'פאטי מגלגלים אותן בקוקוס לפני ההגשה, מעטרים באגוז ומזרזפים מלמעלה טיפטיפונת מי ורדים.
שיהיה לכולנו חורף חמים וטעים.
סימונה.